ויסות גופני ורגשי בטיפול

במהלך הטיפול שאלתי האם נוכל להיות בקשר עם הילדה בת השלוש כפי שמתארת, הילדה שהייתה בעבר. רננה ענתה: "כן, אפשר". תחילה ביקשתי שנעצום עיניים

רננה בת 36 , נשואה, אם לשלושה ילדים. במהלך הטיפול שאלתי האם נוכל להיות בקשר עם הילדה בת השלוש כפי שמתארת, הילדה שהייתה בעבר. רננה ענתה: "כן, אפשר". תחילה ביקשתי שנעצום עיניים, נתבונן ונפנים את התחושה שמלווה אותה בהיותה בת שלוש. למשך מספר דקות היינו בשקט ללא מילים, שהינו בהרגשה. לרגע נזכרתי בעצמי כילד, בחוויות הילדות שלי. רננה פקחה את עיניה הביטה בי והחלה לשתף שבסביבות גיל שלוש עד חמש הייתה מאוד מפוחדת כיוון שאביה ואחיה היו אלימים כלפיה. בעדינות שאלתי איך התבטא האופן בו חוותה את האלימות והאיום. רננה ענתה שאביה היה פוקח את העניים ומביט במבט מאיים כלפיה. אחיה היה קורא לה בשמות גנאי וכך חשה פגועה. רננה תארה את המילים שפגעו בה, "מכוערת", "פלוצה", "זונה". באותם הרגעים הרגשתי שגופי מתכווץ, היה לי קשה לשמוע על הפגיעה שחוותה. עלה בי גם הצורך להגן, מילותיה הדהדו וחלחלו לראשי, הרגשתי מעט מנותק ,"את גם רוצה להישאר ולא להעלם". הבטתי בעיניה וראיתי עצב גדול, לרגע ילדה שברירית שרק רוצה שיעזבו אותה במנוחה ויאפשרו לה מרחב. הייתי כמה לחמול על אותה ילדה אך גם תהיתי לעצמי, האם מתנהלים כאן יחסי העברה והזדהות מתוך הסיפור שמספרת, אילו חלקים בתוכי אני פוגש דרך סיפור חייה. לפרקים נזכרתי באובייקט שליווה אותי כילד, נזכרתי במצבי קושי ורגעים שאדם אחר לא היה שם. הבטתי בענייה שדמעו, לא נאמר דבר, רננה לגמה מעט מכוס המים, נגבה את דמעותיה שזלגו על פנייה והחלה לשתף שנזכרת בעוצמת החוויה שהייתה כילדה. שאלתי לשלומה, רננה ענתה שמרגישה עכשיו בסדר, עברו הרבה מאוד שנים מאז, אך עדיין זוכרת. לצורך חיבור אל הגוף שאלתי לגביי החוויה הגופנית כשנזכרת באותן רגעים. רננה ענתה שמרגישה כפופה ומכווצת, הכתפיים מעט שמוטות והידיים משולבות. שאלתי האם מגנה על עצמה, רננה ענתה כן, מרגישה צורך להגן כדי לא להיפגע שוב. שאלתי האם נוכל להישאר ולהיות לרגע במנח הגופני, כפופה ומחובקת במקום שמתארת. רננה חייכה וקיבלה את האפשרות. כופפתי מעט את כתפיי, רכנתי לעברה ושיתפתי שנשהה יחד ברגשות שעולים ומציפים בכאן ועכשיו. הרגשתי קושי וכבדות, שהינו כך למשך מספר רגעים. נשארו עוד כמספר דקות לסיום, רננה לקחה נשימה, נשענה לאחור ושחררה את ידיה. הבטתי בה, תהיתי אם תגיד משהו, חיכיתי, רננה הביטה וחייכה לפתע. ניכר על פנייה שמשהו משתנה. שתפתי שנדרש הרבה אומץ להתמסר ולצלול לחוויה פנימית. רננה ענתה שהולכת עם חוויה זו שנים רבות. סיימנו את הפגישה, נשארתי עם שאלות חדשות שעלו מתוך הקשר שנבנה ונרקם בינינו. טיפול זה נעשה בתחילת הדרך של רננה. זהו סיפור אישי אתו היא מתהלכת במשך כל חייה. כשל במערכת היחסים שחוותה, במשפחה שגדלה בה, הביא לכשל במערכות יחסים ביום יום. דרך הסיפור ניתן לזהות כי התפיסה העצמית, החשש להיפגע שוב ולחוות כשל אמפטי במערכות יחסים בא לידיי ביטוי בחייה הבוגרים. ההתייחסות לקשר דרך הגוף אפשרה לרננה לתאר את החוויה כיום. כך גם במשך הפגישות יכולנו לנבא את ההתנהגות ולמצוא קשר בין החוויה בילדות לתפיסתה כיום. הליך הטיפול והקשב אל הגוף אפשרו לרננה לקבל פרספקטיבה לגבי עצמה ולפקח יותר על התנהגותה. כך גם להיות יותר בשליטה ולשנות דפוסי חשיבה ששרתו אותה עד היום.